גופיות
1995-2016
הגופיות, שהופיעו לראשונה במיצב "עבודה על הגג" (1979) כשחקנים על במה, נשמרו בתודעה הודות לתצלומים – ולימים שבו לשמש בעבודות דו־מימד, בעודן משמרות את היסוד התיאטרלי שבמקור. בשנות ה-90, שיטחה נתן את הגופיות ומתחה אותן, מאחורי רשת חלונות, על קטיפה שחורה במסגרות מלבניות לבנות, שדמו לחלונות בקיבוץ. הראשונה ואולי האיקונית מביניהן היתה "גופייה בחלון לזכר אבי" (1995), שנוצרה כשנה וחצי לאחר פטירתו של האב וקשורה בזכרונות הילדה המגיעה לחדר ההורים ומביטה מן החוץ המסנוור של כפר־רופין אל תוך חלון החדר, בניסיון לאתר בפנים נוכחות אנושית. זהו דימוי של גוף הכלוא בגריד הציור המודרניסטי וברשת החלון בעת ובעונה אחת. מאחורי הגריד מלבינה גופייה, והדמות שלבשה אותה נבלעת באפלולית. עבודה זו, לזכר אביה, תלויה בביתה של נתן לצד ציור של רפי לביא, מורה ואב במשפחת האמנות.
מיד אחרי "גופייה בחלון לזכר אבי" נוצרה "גופיה בחלון לזכר עצמי" (1995), שבה עבדה נתן עם גופיית ילדים קטנה שהונחה הפוך עם פתח הראש למטה, בעוד דמות האב כמו נמסכת ברקע הנגטיבי הכהה. האב, שהכיר לאפרת נתן את השמים והפנה אליהם את מבטה, מותח את ידיו השריריות כמבקש להניפה מעלה ובה־בעת לקלוט את גופה של הבת הקטנה המתהפכת בגן המשחקים. זו דוגמא מובהקת לצורה אחת פשוטה ומהודקת שאוספת ומקפלת בחובה ריבוי של משמעויות. השחור והלבן, הגדול והקטן, ההפוך וה"נכון”, הבת המונפת מעלה והאב הנטוע בקרקע – כל אלה משלימים זה את זה מאחורי הרשת ובתוך החלון, מסגרת אדריכלית הכולאת בתוכה גם את גריד הציור המודרניסטי. בצמצום מבע של שתי צורות שטוחות, הצליחה נתן להמחיש ת גדולה רגע גופני־אינטימי בין האב לבת. "אני אוהבת את צורת הגופייה. יש בה מתארי קשת קעורים, משורטטים בקו נמרץ, המוכרים לנו מימי ראשית המדינה (רשתות דייגים, אורחות גמלים, אוהלי מעברות, ריקודי רועים, דמויות תנ“כיות); היא גם ציורית מאוד ומשכנעת, הן כצורה מופשטת והן בסוגסטיביות הגופנית שלה”. פנייתה לגוף ולפעולות של הגוף במרחב באה, בין השאר, בהמשך לעיסוקה בספורט, שזכה כמובן לעידוד בחברה הקיבוצית שבה גדלה. נתן היתה אלופת הארץ לילדות בקפיצה לגובה, שוערת במשחקי כדורגל כילדה יחידה בקבוצת בנים, ובהמשך גם שחקנית כדורסל – משחק שבו אובייקט אחד נמסר בין גוף לגוף. בגיל 14, במהלך אימון בקפיצה לרוחק, נפצעה הספורטאית הצעירה, ולאחר שאובחנה אצלה פריצת דיסק נחבש פלג גופה העליון בגבס תוך מתיחתו האינטנסיבית. בגופיית הגבס הזאת הסתובבה בקיבוץ שבועות רבים. הגבס נתפס כאות לאומץ גופני וסיֵמן המשך ישיר למתיחת גבולות הגוף לגובה ולרוחק. "על סף המילניום התחלתי לשחוק ולחורר את הגופיות, ובהמשך עשיתי אותן יותר ויותר קרועות. הגופייה מאפשרת לי לגעת בגוף הצעיר וגם בזה שמתחיל להתיישן".
את עיבוד הגופיות עושה נתן ב"משחטה" – הכינוי שנתנה לאחרונה לחדר העבודה, שם היא ממסמרת ומותחת גופיות על שולחן כדי לשייף ולשחוק אותן עד דק ולפעור בהן חורים. הצורות הנגטיביות שנוצרות בתוך כך מטעינות אותן בעוד ועוד משמעויות. הגופיות מציגות למעשה מחזור חיים: בהתחלה הן שלמות, ובהדרגה הן נשחקות ונפרמות. "כשהגופייה מחוררת, אני יכולה לחשוב על בריחת סידן ואובדן זיכרון אצלי ממש, בהחלט לא רק כמטאפורה על התפוררות החברה הקיבוצית המדינה והחברה ככלל, או שגם וגם, בייחוד על כך שכל הדברים מתפוררים בחלוף הזמן". הגופיות הקרועות הראשונות נשחקו בעיקר בחלקן התחתון, וכשהוצגו במנח אופקי היו לדגלים מתנופפים המִתבלים ברוח.
מתוך: איה מירון, "כדור השלג מעמק בית שאן", 2016
ממול שילוש נוסף, הפעם שלוש גופיות נאחזות בתחתית הפקיים השחור, המשמש להן רקע. גופן הולך ומתפוגג, הולך ונכנע לכוח המופעל נגדו במנהרת רוח שבדמיון. גוף הגופיות הופך לשלמות מנוקבת ואכולה מבפנים, מתמסר לעייפות החומר. אותה רשת הפרושה מעל נותנת לעבודות תחושת תבליט, עומק יחסי, אובייקטיביות. ואתם חומדים את העבודה דווקא בגלל האיסור והפיתוי. עבודה מ-2002 היא אחת העבודות שהחזירו את נתן בתנופה, לאחר העדרות ממושכת, אל מרכז הבמה. אותה גופייה נאחזת בתורן העשוי מתפר הגופייה, כאילו לאחר טביעה, הרוח קורעת בה, ומסביב מסתחררים שרידיה – כמשל מצליף על ישראל, שמצאה עצמה ללא חלום, ללא מאחז.
מתוך: עוזי צור, "קיץ בחורף – גלריה רוזנפלד", הארץ, 23/02/2007
