"גשרי הירדן"
1975
מיצג
בדמיונה של ילדה בשנות ה־50 ,שהכירה היטב את מפת הארץ, נתפס נוף המפה כגוף עם תכונות אנושיות. אגמון החולה נראה כעו ּבּר, הכינרת כילד מתוק, וים המלח כצדודית של זקן המתקרב למותו – ואת כל אלה חיבר הירדן, ערוץ חיים רטוב שנראה כחבל הטבור. נוף זה, שנחרת בחוזקה בזכרונה, היה לדימוי המרכזי בגשרי הירדן. המיצג האחרון של אפרת נתן, שהיה גם החושפני והאמיץ מבין אלה שביצעה בנוכחות קהל.
היה זה מיצג סוריאליסטי־לילי נוטף נוזלים. בין הפעולות נמנו רחצת ידיים בגיגית וסחיבת מזרן שהונח כגשר בין הגדות מעל "הירדן“, שדימויו מוקם בציר המרכזי של המיצג. בין השאר חזרה על עצמה עמידה בשיכול רגליים כילדה שמתאפקת "לא לעשות פיפי“. בתנוחה זו הצביעה נתן על גופה וסימנה את ציר הירדן מהפה כלפי מטה, כיוצרת חפיפה בין גופה לבין מפת הארץ. פעולת ההתאפקות הפרטית, הנקשרת להרטבת לילה, הדהדה בשלט שעוונית נוטף צבע שעליו נכתבה המלה "פלשתין“ – ובאמצעות נזילת צבע חולצה מ"פלשתין שלי שלך“ המלה "שתין“. ההתאפקות קשורה גם לזיכרון הבא: "היה או לא היה, אבל כך אני זוכרת. יום אחד הירדן התאפק לכמה שעות כשכגבעת עפר נפלה לתוכו וחסמה את הזרימה“. בטבעת החיצונית של המיצג התהלכה באִטיות דמות של חורש־שומר, בתנועה מעגלית שהגדירה את גבולות ההתרחשות הלילית. בניגוד למיצגיה הקודמים, שהתאפיינו בדימוי אחד מובהק ובולט – במיצג זה נעשה שימוש במגוון של אובייקטים, טקסטים ופעולות, ואפשר להגדירו כקולאז' תלת־ממדי של זרם תודעה.
תביעה זו, תביעה של דור מהפכני, שצלב עצמו בעבור אתוס נעלה יותר, הפכה למשא נפשי מעיק ומכביד, הרודף אחר ממדיו האנושיים של האדם ובונה בתוכו מערך הכחשה מתוחכם המעוור את עיניו מן הכתמים המאפילים על המטרה המאירה את דרכו . האידאליזציה של הצדק המוחלט והעמדתו הכוזבת כמטרה ברת-השגה, עיצבו את חייו של דור שלם שהתיש עצמו על מזבח הגשמתו ועד היום מסרב להיפרד מכוחו המהפנט. מתוך חווית ילדות אישית ופרטית של שאיבה מוסרית וסגפנית זו, מעלה נתן באוב את התת-מודע הקולקטיבי של התרבות הציונית כחברה שזיהתה עצמה עם צדק וטוהר, ולא יכלה לראות עצמה כחברה טועה. לפיכך, היכולת להכיל יותר מצדק אחד, או לראות גם את הצדק של האחר, זה שאינו שותף למהפכה, נעדרה מן התביעה האוטופית לאורה התחנכו דורות של ילדים בישראל של שנות הארבעים והחמישים.
השזירה של מוטיבים נוצריים עם יסודות חלוציים באה לידי ביטוי ברור גם במיצג "גשרי הירדן" – שנערך בין "חלב" ל"גג" (1975) והיה מבחינות מסויימות המורכב והתיאטרלי מבין השלושה. נהר הירדן, המסמל בו-זמנית את נוף ילדותה של נתן – קיבוץ כפר רופין בעמק הירדן – ואת טכס הטבילה הנוצרי, היווה לגביה דימוי הרה-משמעות. "דימוי ליילי רטוב" היא קראה לו, כשהיא מחברת חרדות ילדות ליליות עם ארוטיקה אנדרוגינית. המונח "גשרי הירדן", שהוא מונח פוליטי ביסודו, המעיד על מעבר-גבולות, ועל יחסי-שכנות מוסיף למיצג כולו את הממד האקטואלי, שבא לידי ביטוי גם בכתובת פ ל שת י ן שהתנוססה מעל (הפועל "השתין" החבוי בפלשתין מתקשר למימד הנוזלי והדולף של המיצג הזה). למרות שמיצג "גשרי הירדן" הכיל עצמות-פרות ולא חלב, היה גם בו ממד קונפליקטואלי בין בתוליות וארוטיקה, בין טוהר לחטא.
העיסוק של אפרת נתן בסמלים של טוהר, לובן וניקיון אינו נובע מעמדה פמיניסטית, והוא רחוק ביותר מעיסוק מחאתי בתפקידיהן המסורתיים של נשים בעולם גברי. הלובן הצח מדבר אל אפרת נתן ממקומות אחרים לגמרי, ממקורות נפשיים-ביוגרפיים הקשורים להוויה של התרבות החלוצית-קיבוצית קשת היום בתוכה גדלה בשנות החמישים. מצד אחד הלובן המסנוור והצורב של השמש בעמק הירדן, שאכלה אל תוכה, ללא פשרה, כל מה שחי מתחתיה, ומן הצד האחר, השאיבה הבלתי פוסקת כלפי מעלה, לעבר מטרה צודקת ונעלה, לעבר עולם אוטופי וחברה צודקת. בעל-כורחה הוא טבוע בה, עמום והיולי, אך מטריד ובלתי-ניתן-למחיקה: המרכיב האוטופי , התובעני, הבלתי-מושג של מירוק נפש האדם ואופיו, עד-כדי העלתו למעלת יישות אתית, צודקת ללא-רבב. פעולות הניקיון של אפרת, הכרוכות בדליים, סמרטוטים ומגבים, אינן רומזות להארה טרנצנדנטית שסופה בגאולה, אלא לתוצר של כביסה ומירוק, של פעולה סיזיפית הנעדרת באופן אימננטי נקודת-סיום וסיפוק, המבקשת להלבין כתמים, למחוק חטאים, להתעלם מיצרים, להשטיח פגמים, ולשרטט מסלול-שאין-לו- סוף שבמהלכו נצרף ומלובן האדם החדש.
הגיאוגרפיה המרחבית של אפרת נתן קיבלה ייצוג מכריע במיצג הביוגרפי גשרי הירדן שבוצע ב־1975 בבית האמנים בתל־אביב. בלי להיכנס לפרטי המיצג המורכב הזה ולמִפרט הדרמטי שלו, לענייננו חשוב לציין את סימון גבולות המרחב החשוך, שתִפקד כעין ( Basic Plane ) או מישור־בסיס, בדמות יריעת ויניל שחורה שנפרש ׂה על פני הרצפה (באורך כעשרים מטרים) וטיפסה במעלה הקיר הנגדי. כותרת המשנה של גשרי הירדן (שׁ ֵם המורה על אתרים גיאוגרפיים עם אסוציאציות פוליטיות) – חיזיון לילי דרמטי – הטעינה את המתחם בהתרחשויות ליליות אישיות ויצרה עירוב בין גיאוגרפיה לביוגרפיה ובין זרימת מי הנהר לסדין דולף באירוע של הרטבת לילה. מבט בוחן על חלוקת המרחב בגשרי הירדן יזהה חלוקה בין פנים לחוץ, בין יציבות לנזילה, בין יובש לרטיבות ובין חושך לאור. בעוד המרחב הפנימי החשוך עמוס בסמליות כאוטית של מים ולחות עם מאפיינים נשיים מיתולוגיים – החוץ עוצב ביובש גברי לייצוג ההיגיון הקולקטיבי, כעין "אני עליון“ המשגיח על ביצוע חובות היומיום, ובו נע במסלול מעגלי גבר צעיר (החורש, או שומר הלילה) הדוחף לפניו עגלה. החשכה מייצגת אובדן שליטה, השתנה לילית ונסיונות־שווא להשיב את הסדר על כנו, ואילו החוץ מייצג את החזרתיות החדגונית של עבודת המוסר.
מתוך: טלי תמיר, "עבודת המירוק ומרחב החשֵכה: הקוסמולוגיה הפרטית של אפרת נתן", 2016
באותו אולם עצמו, ערב פתיחת תערוכתו של גרוס, נערך ההפנניג של אפרת נתן, שמבחינות מסוימות יש בו אלמנטים רבים של אכספרסיוניזם ונארטיביות "מגויסת". חבל שההפנינג לא נערך לאחר תערוכתו של גרוב, כי אפרת נתן היתה יכולה, אולי, להפיק מספר לקחים מעבודתו. אמנם, הסבורים, כי העירפול והטישטוש הם ביטוייה הנעלה ביותר של החכמה והתבונה הטהורה. אך, בעבודתה של אפרת היתה אותה אמורפיות אידאית אחת מנקודות-התורפה הבולטות. אם מניחים שהאמנות, במקרה זה לפחות, מבקשרת להיות קומוניקטיבית, הרי בתהליך תקשורתי יש להתחשב בדרך קליטתו של הצופה כבחלק אורגני מבניין היצירה. וגם אם מבקשים להביע את מבוכתה של בת-כפר רופין, המיטלטלת במציאות הדיאלקטית ורבת-התהפוכות שלנו, שבקצה האחד מונף הדגל האדום ובקצה השני ניצב השוביניזם וכורח החיים של מלחמה ומוות- הרי היה נדרש ממנה, לדעתי, אומץ-לב רב יותר בנקיטת עמדה וחדירה עמוקה יותר לתחומיםפ של אמירה פולטית וחברתית. ללא זאת, נשארה עבודתה באותו מישור דלוח של רגשנות סנטימנטלית מעורפלת, של הפתרון הקל בנוסח "תראו כמה אני נבוכה" ושל אותם "וואלט שמערצן" פשטניים ובנאליים. למעשה, מה שעשתה אפרת נתן קרוב ביותר לתיאטרון הפולחני והטוטאלי של שנות ה-60. אולם, שעה שהוא מבוצע ע-ידי אנשי תיאטרון, הם מסוגלים לגבש מיכלול אמנותי בעל ערך- וזה בדיוק מה שלא נמצא כמעט בהפנינג זה. האלמנטים התיאטרליים לא חרגו בדרך-כלל מחיוורין ודלות. היה כאן טקסט בן משפטים מספר, שחזרו על עצמם והיו דלים במשמעותם ובעיצובם המילולי. היה כאן שחקן-מישנה, שהקיף את ה"בימה" בקצב חוזר, היו כאן מספר אירועים תיאוריים- תיאטרליים מובהקים כחבישת פצע, תהלוכת האחד במאי וכדומה. אולם, כל זה נעשה ללא כל תחושה לקיצביות ולעוצמה, הכרחיים לנושא הדרמטי והקיומי איתו ניסתה להתמודד. בחלק האחרון שיחזרה אפרת את שלד הפרה באיזו איטיות לא-איכפתיות, והיה זה הקטע החזק ביותר בערב כולו, באשר הורגשה בו איכות פולחנית אמינה ומתח אצור. אך היה זה חלק קטן בלבד מהאירוע, שנמשך כשעה ובמהלכו היתה לי תחושה לא-נעימה של ישיבה בהצגת חובבים של בית ספר, שתפאורתה שתפאורתה נעשתה על-ידי אמן מקצועי ובעל רגישות.
מתוך: צבי רפאלי "הפנינג חיוור-"גשרי הירדן" הפנינג של אפרת נתן", פורסם בעיתון הארץ, 4/7/1975
ההפנינג ופשרו- והנה מגיע חלקו השני של הערב, שמובטח בו ההסבר, ככתוב בכרטיס ההזמנה: "על ההפנינג- מיכל נאמן"- הקהל הטוב שישב כל העת בסבלנות מופתית, מתבקש לרדת במדרגות מקומת-ההפנינג אל האולם שבקומת-הקרקע. מחלקים אמנם דף הסבר, אך הסבר של ממש אין בו. ישנה ציטטה מאת אולדנבורג: "ההפנינג הנו הרחבה של עבודתי בתחומי הציור והפיסול ומערב אותם עקרונית. המדיום החדש מרחיב את קשת חומרי הגלם של האמן ומוסיף גם אירועים בזמן ואנשים…" וציטטה נוספת "התרגומים הציירים הצטלבו עם התיאטרון בהביאם אתם את צורת הסתכלותם ואופן עשייתם של דברים…". ולאחר הציטטין- ההסבר עצמו "בעשיה האמנותית במאה ה-20 ניתן לזהות תהליך של שבירת הגבולות המסורתיים של תחומי האמנויות השונים ושאיפה לאמנות טוטאלית…וכו'". פירוש ממשי כלשהו לא נמצא בטקסט. ועכשיו מגיע כשלונו השלם ("הטוטאלי, בלשון בעלי הדף) של הערב. במקום להשיב תשובות ענייניות לשאלות ענייניות (המעידות על רמת האינטליגנציה הגבוהה של השואלים), הפגינו הנשאלות (אפרת נתן ומיכל נאמן) עליונות מעליבה חסרת כיסוי. "קראתי את הדף, אבל עדיין אינני מבין, לא מן המופע, ולא מן הטקסט שבדף, מה זה הפנינג?" שאל בחור אחד. התשובה הייתה חיוך לגלגני והסבר כזה, לערך: אי-אפשר להסביר במשפט אחד, או במילים מדוייקות, מהו הפנינג. זה לא כמו משוואה מאתימטית. תקרא מה שכתוב בדף. שאלות שונות נשאלו מפי אנשים רגישים לאמונות, המבקשים להבין גם את הנראה להם מוזר ובלתי-מובן, אך תשובות האמנים הוסיפו מבוכה על מבוכתם. איש מבין מנהלי הערה לא ניסה באמת לשתף את הקהל בחוויה, להראות לו את הדרך אל תפישת המוגש לו כאן, אפילו לא לתרגם את המלה הלועזית המפחידה הזאת לעבריתהפשוטה והמובנת, לומר כי הפנינג הוא קודם כל, מילולית: התרחשות. אבל אולי מוטב כך. כי על במת ההפנינג הזה, גם בקומה השניה, לאמיתו של דבר, לא התרחש מאומה. היתה כאן העתקת צורה של ביטוי אמנותי שצמח יום אחד, אי-שם בעולם, לפני למעלה משני עשורים. העתקה, חיקוי של צורה שהמעתיקי-המחקים הישראלים בקשו למלא אותה כביכול תוכן ישראלי מקומי-עכשווי. הרבה יומרה היתה כאן- של הבעה אמנותית, של רמזים פוליטיים וחברתיים – מעט מאוד תוכן. הצורה האמנותית שנתגלתה בהפנינג לעין הצופה לא היתה בעצם, אלא כמין תפאורה, ויש להודות כי היתה זו תפאורה נאה, מעוצבת היטב. אך היא היתה חסרת מעוף כלשהו, חסרת מקוריות כלשהי, נעדרת רעיון אמנותי חדש, מתנועעת בגבולות המנוסים-והבטוחים של חוקי עיצוב אמנותי שמרניים עד להחניק, בהרכב צבעים בדוק- ומנוסה של שחור-לבן-אדום אשר מעולם לא הכזיב, ולעולם יבטיח אפרט חזותי יעיל. היתה חלוקת שטח-הבמה כפי שראינו במאות הצגות תיאטרון. היתה דאמטיות ברכטיאנית בעלת תודעה מעמדית- חברתית. תוספןץ הגוון המקומי- בעיות חינוך ילדי הקיבוץ, או במצב הגיאו-פוליטי וכך- היו ילודי חשיבה סטריאוטיפית למדי, אשר אפילו ניתן לה ביטוי חריף וברור יותר, לא היה בהם לחולל חוויות. מה צר. הוחמצה הזדמנות טובה לגשר על פני הפער, ולו כדי שמינית, שבין הקהל המגלה עכנין של אמת והמבקש לדעת-ולהבין, ובין צורות אמנות חדשות יותר.
מתוך: רחל אנגל "הפנינג בלא התרחשות", פורסם בעיתון נדיב, יום ו' 27/6/1975- י"ח בתמוז תשל"ה
בכרטיס ההזמנה של אגודת הציירים והפסלים הוגדר ה"אירוע" שארע בליל השבת האחרון ברחוב אלחריזי – "הפנינג גשרי הירדן מאת אפרת נתן.על ההפנינג: מיכל נאמן". עד היום לא שמענו את שמה של אפרת נתן, אך ידענו, כי מיכל נאמן, הנה אמנית בעלת כשרון. הלכנו איפוא לאירוע בלב פתוח לקליטת מלוא הרשמים המזומנים לנו שם, מן הסתם. וכמונו עשו רבים אחרים שמילאו את האולם עד אפס מקום ועצרו את נשימתם בציפייה. ההפנינג נתארע בקומה השניה של הביתן. נפתח ב.. איך לומר: עיצוב האולם, ה-תפאורה, הקישוט. על פני הרצפה, כמעט למלוא אורכה, מונח היה מין מטעה פלסטי כהה, מבהיק, שפם לבן, גלי, חצה אותו לאורכו. על פני המעטה- השטיח המבהיק- היו פזורות עצמות יבשות. היו אלה, כמסתבר, חלקי שלד- פרה. גיגית גדולה ובה מים לבנים, אולי מי סבון, מונחת היתה על הרצפה בקצה זה שבאולם. אפרת היתה מנתרת בלי- מנוח מקצה האולם ועד קצהו, משקיעה את זרועותיה במי הסבון, בוחשת, טורפת, שולפת אותן מתוך הגיגית, מנערת מהן את המיים הלבנים, מתרוממת ופוסעת שוב אל קצהו האחר של האולם. כתנועה נגדית לאפרת, מהלך היה דומם, כפוף גוו, בחור אחד, רגלו האחת של הבחור נגולה סנדל דק-רצועה, רגלו השניה יחפה, דוחף מן גליל וגלגל. פשר הבחור המהלך לא היה ברור מפשר אפרת המהלכת- אך אי-אפשר היה להמלט שהכוונה למיני סמלים, לרמזי-סמלים, וכי הבחור נועד לסמל מין פרוליטר מיסכן, עבד-לעבודת-היומיום המפרכת שלו. אפרת- נזכיר גם זאת- מהלכת היתה יחפה, כף רגלה האחת צבועה אדום וחבושה, האם באה זו לסמל פציעה? פצועת מלחמה? סמל למצב הלוחמה באיזור? שלא כבחור, שלא השמיע הגה כל שעת ההפנינג הארוכה,היתה אפרת מדקלמת מפעם לפעם איזו רפליקה, כגון " אם כאן הירדן, וכאן הקוו הירוק, אז אנחנו פה"- ותנועות-יד הצביעו על אותם מקומות-מפה על פני גופה – "ואנחנו פה"- ותנועת-יד הצביעה על הטבור. ורפליקה אחרת: "מי שקם בבוקר רטוב קבל ביצה שמצוייר עליה פרצוף בוכה, מי שקם יבש, קבל ביצה שמצוייר עליה פרצוף צוחק". איש מן הצופים לא יכול היה לנחש, כמובן, שאפשר מעלה כאן זכרונות ילדות מן הקיבוץ וכי בעיית ה"הרטבה" של ילדי הקיבוץ היא אחד הנושאים המרכזיים של ההפנינג הזה כולו. רק גיגית-המים, המיטה בקצה האולם והסדין הלבן שאפרת מסירה מעל המזרן לקראת סיום ההפנינג "מכבסת" אותו במי הגיגית הלבנים, סוחטת אותו היטב ותולה על חבל… צליל הטיפות הגדולות והעגולות הנופלות על ה"שטיח" הפלסטי השחור והמבהיק הצטרף להפנינג. לנו, לצופים, לא ידוע כיצד מתייחסת כיום הפדגוגיה (או הפסיכולוגיה) אל דרך זו של טיפול בבעיית ילדות, וקשה לנו להזדהות עם מחאתה של אפרת- אם אכן באה התנהגותה המוזרה להביע איזו מחאה- אך ננסה להוסיף ולעקוב אחר המשך ההפנינג. לאחר שנשלף הסדין (שהרטיבו כנראה, הילד- הרע בשנתו) נשלף-מורם גם המזרון עצמו, כנראה כדי לאווררו וליבשו, ובשתי ידיה החסונות מעבירה אותו, מיכל, כפופת גו, אל ה"ירדן" ומניחה אותו, כמין גשר, מעליו. אביזרים נוספים משמשים כחלקי עיצוב דיקורטיביים של הבמה, אך מבקשים, בלי ספק, להחשב גם לסמלים- דגלים אדומים, אשר אפרת, נושאת על במת-ההפנינג ונועצת בשני מגפי-גומי גבוהים ושחורים. סמלים פולטיים, סוציאליים, חינוכיים, חיצי ביקורת הנורים, יש להניח, לעבר "הפרות הקדושות" שמטפח הקיבוץ, (העצמות היבשות הן סמלי אותן "פרות" וכמותן המרבד המנומר שחור-לבן המכסה את המיטה בתחילת הערב).