"חלב"

1974

מיצב

במיצג חלב, שביצעה נתן במדרשה לאמנות, היא שפכה חלב בעדינות במורד גרם מדרגות, וזה זרם מטה באִטיות בצורה שמזכירה את פיתולי הירדן ונקווה בשלולית למרגלות הצופים. ב־11 באפריל 1974, זמן קצר לפני המיצג, נהרגו בפיגוע בקריית־שמונה 18 איש, בהם שמונה ילדים. היה זה אירוע הטרור הראשון בארץ שבו חדרו מחבלים לבניין מגורים ביישוב עירוני, ונתן נחשפה אליו בכתבת טלוויזיה, דרך עיני מצלמה שטיפסה במעלֶה המדרגות וחדרה לדירות שבהן נרצחו אזרחים. "העסיקה אותי אז המחשבה על חוסר ישע, כמו של תינוקות עוללים, שנקשרה איכשהו ליום הולדתי שחל באותו יום ולכך שקריית־שמונה הצפונית קרובה למקורות הירדן“. נהר הירדן הוא וקטור משמעותי בתפיסת המרחב של נתן: הוא יורד מצפון לדרום, מגבהים טופוגרפיים אל המקום הנמוך בעולם, ים המלח והמוות, ועובר בדרכו בקרבת כפר־רופין. על רקע זה, המיצג חלב בחדר המדרגות נרשם בתודעתה ובתודעת הצופים בו כזירה של המרת הדם בחלב.

"החלב שנשפך במדרגות היה גם מעין ריאליזציה חזותית של הביטויים "לא בוכים על חלב שנשפך“ ו"ארץ זבת חלב ודבש“. באותה שנה ממש יצרה מיכל נאמן את גדי בחלב אמו – ואילו דוד גינתון יזם פעולות מצולמות שעשו ויזואליזציה אירונית לביטויים כמו "לטמון את הראש בחול“ או "לקפוץ למים סוערים“. ברקע המיצג הושמעה היצירה הווקאלית  Stimmung (אווירה) מאת המלחין הגרמני הקלאסי־ מודרני קרלהיינץ שטוקהאוזן, שבהקשר זה התפרשׁה כקינה. העבודה עם חומר כחלב, מזון של ראשית החיים, נקשרה בין השאר להשפעתו הגורפת של יוזף בויס והשימוש המרפא שעשה בחומרים טעונים כמו דבש ושומן של בעלי חיים. בהקשר האקטואלי של האירוע בקריית־שמונה, אפשר לומר שנתן המירה דם בחלב לביצוע פעולה טקסית של תיקון."

מתוך: איה מירון, "כדור השלג מבית שאן", 2016

"ההפנינג הפך בעשורים האחרונים של המאה למדיום אמנותי מקובל. אמנים מבצעים הפנינג במקביל לפעילותם בציור ובפיסול, בהסרטה וכו'. לא היתה לי כל הרגשה של חדשנות לגבי עצם הבחירה במדיום זה. ההפנינג ניראה לי כלי ביטוי ההולם את הצירוף של נטייה אישית לתכנים ולצורות בעלי אופי דרמאטי עם מיומנות חשיבה בתחומי האמנות הפלאסטית. מאחר והשם "הפנינג" נילקח בהשאלה לציון סוגים שונים של אירועים חברתיים ומשום שהפנינג כמדיום אמנותי נדיר מאוד בארץ, רווחות שמועות ואמונות מוטעות על מהותו. להלן כמה הפרכות: א. ההפנינג איננו התרחשות ספונטאנית אלא אירוע מתוכנן. ב. ריקודים ומוסיקת פופ אינם מרכיבים חיוניים בהפנינג. ג. השתתפות פעילה של הקהל איננה הכרחית ולעיתים קרובות היא מצטמצמת באקט של הצפייה במתרחש. ב"חלב" מתפקד הקהל כמרכיב צורני בכך שהוא ממלא חלק מסויים בחלל המוגדר של ההתרחשות (חדר המדרגות). כמו כן הוא מהווה גם קהל (כפי שקורה לעיתים בתיאטרון). האלמנט המרכזי בהפנינג הינו החלב, שהוא חומר עם אפשרויות צורניות אופייניות. הצירוף של חלב ומדרגות מכתיב קצב, משך זמן ורצף של פעולות והתרחשויות הגיוניות לגמרי ביחס לנתונים הפיסיים של חלב ומדרגות וכמעט הגיוניות לגמרי ביחס לתפקודם שלהם בחיי יום יום. מה שמזעזע את ההיגיון הבריא הזה הוא העובדה, שההתרחשות היומיומית מוצגת לפני קהל כאמנות. על ידי כך החלב הפך למיטאפורה עמוסה משמעויות והפעולות הפשוטות קיבלו משמעות סימבולית. חדר המדרגות, שהפך לתפאורה, כפה את עצמו על המוסיקה ונתן לה משמעות אקטואלית (במאי 1974 היתה לחדרי מדרגות משמעות טראגית היסטרית ובתנאים כאלה נשמעה היצירה של שטוקהאוזן כקינת נשים מזרחית). את ההתרשמויות האלה לא היה צורך לעורר, כך נדמה לי, וגם אי אפשר היה למנוע. את המאמצים שלי ריכזתי בצד האסטתי החזותי והקיצבי. אלא, שעל כך אין טעם לכתוב. את זה צריך להראות."

מתוך: אפרת נתן, "מיכל נאמן, אפרת נתן. הטבעת-מילים, עיניים- דגל, חלב", "מושג", גליון 3, יוני 1975

בכל הנוגע ל"מה שהיה שם“, עדותה של גטר מגלה יותר מתצלומיו של לביא, למשל ברובד הקולי של העבודה. פרט לכך הטקסט של גטר נקרא כסיפור קצר, וזמן הקריאה בסיפור – או משך קליטת הנתונים בו – מסמן את משך המיצג עצמו, את היותו עבודה המתרחשת בזמן ("זה לקח זמן־מה. זה היה אטי מאוד“). הבדל כזה מוּכּר ושריר כמעט בכל השוואה בין תצלום וטקסט. ואולם, בעבודת המצלמה של לביא – המצומצמת בהיקפה, והמצמצמת את המיצג לרגעים מתוכו – נרמז המשך בעצם ההצבה של ארבעה תצלומים זה לצד זה, ליצירת זיקה נראטיבית מובלעת ביניהם. הזיקה הנראטיבית בין התצלומים אינה מתקבלת בקלות: נתן אינה מצולמת, כפי שהיה אפשר לצפות, למרגלות גרם המדרגות, ואז באמצעו, ואז בראשו וכך הלאה. הרצף מתקבל כאן מסימן אחר, מהתקדמותו של החלב הנוזל מטה־מטה במורד המדרגות, ורק בזכות רצף החלב איננו מבלבלים, למשל, בין מיקומיהם של התצלום השני והשלישי בסדרה. מאחר שדימויים אלה ממצלמתו של לביא הם היחידים ששרדו מן המיצג והם שהפיצו את דבר קיומו )יותר ממכתבה הפרטי של גטר לגינתון(, גוברת החשיבות של הצגת החלב כניגר מטה בהדרגה, בעודו מסמן את זמן המופע ואת היות המיצג מדיום תלוי־זמן. במלים אחרות, החלב, שהוא החומר המרכזי במיצג הנושא את שמו, הופך ליסוד חיוני גם במעשה הצילום המתעד אותו. נתן הבחינה בכך, כמובן, וייתכן שאז גם ציינה לעצמה את כוחו של תריס המצלמה לעצור דבר נע רק כדי לאשש תנועה ורצף )כוח המו ּכּר כל כך מהכרונופוטוגרפים של אטיין־ז'ול מאריי או של אדוורד מייברידג', ואשר עתיד להשפיע על עבודתה של נתן בהמשך הדרך, למשל במקרה של פסל הנפת החרמש."

מתוך: נעם גל, "פסל ראש, דגל, חלב: אפרת נתן בין מיצג לצילום", 2016

"כשנה לאחר פסל ראש הציגה נתן במדרשה (ואחר כך בבצלאל) את חלב (1974) המידע על עבודה זו מגיע אלינו מארבעה תצלומים שצילם רפי לביא בזמן המיצג – תצלומים ידועים, המלווים רשימה ארוכה של אִזכורים בספרות ובעיתונות לאורך השנים. כמו כן, יש בידינו שתי פסקאות קצרות שנכתבו על חלב. האחת – הוראות שכתבה נתן לביצוע המיצג, שפורסמו בגיליון 3 של מושג; והשנייה – תיאור של הצופה תמר גטר, שנכחה במיצג ודיווחה עליו במכתב לדוד גינתון. כשלעצמם, ההבדלים בין שתי הפסקאות מזינים את הגדרת המיצג כמדיום אמנותי שמשמעותו עוברת־ושבה בין אמן לקהל ואז חולפת; אך לצורך דיוננו נתמקד דווקא בהבדלים בין התצלומים של לביא לבין עדות הצפייה של גטר, כלומר, בין עבודת המצלמה ותוצריה החזותיים לבין עבודת העין והזיכרון ותוצריה הטקסטואליים. לביא וגטר נוכחים בקהל, מתבוננים בנתן המופיעה, הראשון מצלם והשנייה כותבת:

"אפרת עשתה הופעה שהיא אולי היצירה היפה, המעניינת והמקורית ביותר שלה: גרם מדרגות בתוך בניין מואר בזרקורים (נערך במדרשה). הקהל למטה. אפרת עלתה במדרגות, ביד אחת כד חלב (מאלומיניום), ביד השנייה טייפרקורדר וסמרטוט לבן ממורטט ולא נקי. לבשה ג'ינס, חולצה לבנה וסנדלים, התיישבה על המדרגה העליונה והפעילה את הטייפ. יצירה חזקה מאוד של שטוקהאוזן – עם יסודות של מקוננות במקדשים מזרחיים, שירה של יללות ובכיות. היא שפכה את החלב לאט לאט לאט והוא הצטבר וזרם ממדרגה למדרגה. אחר כך היא ישבה שם למעלה ברפיון איברים גמור, וחיכתה בלי תנועה עד שהחלב יגיע למדרגה התחתונה. זה לקח זמן־מה. זה היה אטי מאוד. כשהגיע, קמה וכיבתה את הטייפ. לקחה את הסמרטוט והכד, ירדה ממדרגה למדרגה, נגבה בחבטות מקיר אל קיר וסחטה את החלב לתוך הכד, כך עד למטה ובזה זה נגמר."