"פסל הנפת החרמש"

2002 \ ברזל מצופה לכה, 12 חרמשים, 100*250*300

נקודת המוצא של נתן כאמנית גוף ניכרת היטב בעבודה פסל הנפת החרמש (2002) המתאר את שלבי הנפת החרמש בשדה. פסל זה, העורך 12 חרמשים במעגל, יוצר מקצב של תנועה מעגלית, כשמרכזו הריק של מערך החרמשים הוא מקומו של הקוצר. בימי ילדותה של נתן, בסביבה של חקלאות ממוכנת יחסית, הקציר בחרמש היה טקסי, בעיקר בחגיגות קציר העומר, שבהן הגברים קצרו חיטה ונערות בחצאיות פעמון אספו את הקציר לאלומות. תנועת הפסל מאחה את תנועת החרמש עם תנועת החצאית המחוללת של המְאלמות. בכרזות ובתצלומים מימי ראשית המדינה ותולדות היישוב בארץ, החרמש מופיע כסממן מובהק של החברה החלוצית – אך יש לזכור שהוא גם סמלו של מלאך המוות או "הקוצר העגום“, היוצא במחול המוות. מערך החרמשים של נתן היה אפוא לריקוד הורה מקברי, אמבלמה של אחדות אוטופית, שמאפייניה האלימים כמו סותרים את הווייתה המוצהרת.

בניגוד לאמני הדאדא, שפעלו באותם שנים, אמני הפוטוריזם לא השתמשו בדרך כלל ביצירתם בחפצים ממש (רדי מייד). גלגל האופניים המפורסם של מרסל דושאן – שנוצר באותה שנה שבה יצר בוצ'וני את פסלו הידוע, עוסק בתנועה ואף מתייחס למגמת הפוטוריזם של זמנו אך ביצירה זו אין מדובר בהערצת המכונה וטכנולוגיות הקידמה אלא דווקא בהדגשת האבסורד ובחוסר התוחלת של סמל הקידמה – הגלגל.

התנועה הסיבובית של הפסל מזכירה סוג אחר של תנועה – את המעגל המשתלהב של המחול הקבוצתי, ה"הורה". הריקוד, שסחף את החבורה החלוצית ליחד מהודק ומאוחד, ביטא את עוצמתה היוצרת והבוראת של הקבוצה. לדימוי אופטימי וחיובי זה מצטרף ההיבט האלים של החרמשים המושחזים אשר נדמים למכונת הרס והמזכירים לנו את יסוד האלימות והחורבן שטמון בכל חברה אידאליסטית ובכל רעיון אוטופי.

מתוך: אמיתי מנדלסון, "אפרת נתן: פסל הנפת החרמש", 2011

הפסל מתקשר לעבודתם של הצלם אדווארד מייברידג' (Muybridge) והמדען אטיין-ז'ול מארי (Mary) משנות ה- 80 של המאה ה- 19, שעקבה אחרי שלבי תנועה לצרכים מדעיים ונקראה כרונו-פוטוגרפיה. עבודתם של מוייברידג' ומארי השפיעה מאוד על אמני הפוטוריזם שניסו ביצירותיהם הציוריות והפיסוליות להמחיש תנועה ודינמיות ביצירה סטטית. אמנים כאומברטו בוצ'יוני (Boccioni) וג'יאקומו בלה (Balla) ראו במהירות ובטכנולוגיה המתפתחת את מאפייני העולם המודרני שקרם עור וגידים סביבם וביקשו להמחיש עניין זה ביצירתם. הם העריצו את המכונה ואת התנועה המהירה אך גם את האלימות והמלחמה. תמיכתם בפאשיזם האיטלקי ביטאה את הרצון שלהם בחברה חדשה ובשבירת סדרי "העולם הישן" בדרכים אלימות. מעטות הדוגמאות לפיסול פוטוריסטי (דוגמא חריגה לפיסול הוא יצירתו הידועה של בוצ'יוני: Unique Forms of Continuity in Space, 1913) ובדרך כלל הניסיון לבטא תנועה היה דווקא דרך הציור.

"פוסע וקוצר"

2007/ 24 חרמשים, 16 חלקי בסיס, מחברים שונים, 380X230X140 ס"מ.

על קומת הכניסה חולש פסלה של אפרת נתן "פוסע וקוצר": 24 חרמשים שחוזרים על עצמם בתנופה מסחררת, כמו בפסל פוטו-ריאסטי של בוצ'וני. דמות הקוצר מיוצגת על ידי החרמש- בתנועת קציר משוכפלת, מסתחררת, ותוך שהוא סופח אפיונים גופניים- אנושיים. חרמש ואדם כאילו נטמעים זה בזה. נוכחות הפסל היא מסוג ההירואי, דמוי אנדרטה, וברוח הפוטוריזם, זוהי אכן נוכחות שאינה נעדרת פאתוס, כוחות, חד מימדיות ואידיאולוגיה. אי אפשר שלא לראות את השימוש בשפה הפיסולית הפוטוריסטית בשנת 2007 אלא דיבור אודות, כתגובה על, כהתבוננות לאחור. הספקנות ושאילת שאלות מופנות אל עבר המיתוסים שעיצבו בעבר את החברה- בוודאי את החברה הקיבוצית שבה גדלה אפרת נתן בשנות ה-50. יחד עם זאת, בעינה נשארת האסתטיקה הלוחמנית, הדוקרנית, הפשיסטית. הפסל של נתן מוכיח עד כמה קשה להלך על קו התפר הדק הזה: בין הדבר עצמו, לבין הערה על הדבר עצמו. אנדרטה לחלוץ הציוני, או ניעורה וערעורה של אותה אידיאולוגיה, או אפילו התפרקות בעל כורחה על השפה הוויזואלית המושכת- דוחה שליוותה אותה.

מתוך: רותי דירקטור, "מתחת לפני השטח", ידיעות אחרונות, 21/12/2007