"פסל ראש"

1973

פסל/ פעולה

המיצג הראשון של נתן בנוכחות קהל (במקרה זה, קהל מזדמן ברחוב) היה פסל ראש (מאי 1973) –חיבור מובהק ביותר של פיסול מינימליסטי עם אמנות-גוף. אמנות הגוף, שנקלטה בארץ בראשית שנות ה-70, גררה ניסוחים מקומיים עדכניים לעיסוק האיקונוגרפי המוּכּר בדמות ישו. את המיצג – שבו הלכה ברחובות תל-אביב כשראשה תקוע בפסל דיקט חלול בצורת T – ביצעה נתן בבוקר שלמחרת המצעד הצבאי של יום העצמאות בירושלים, חמישה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. הפסל – שאת צורתו אפשר לקרוא כצלב, כאווירון ואף כמלאך פרושׂ כנפיים – איגד מקורות השראה רבים: פיסול מינימליסטי בנוסח העבודות שיצרו רוברט מוריס וטוני סמית בשנות ה-60, המבוססות על צורות גיאומטריות ניצבות זו לזו; מסכות-קסדה אפריקאיות, שאת תצלומיהן ראתה נתן בספר, המכסות את הראש כולו במנח אופקי; ואולי המקור המובהק ביותר, שבו הבחינה נתן רק כעבור כארבעים שנה, הוא תבניתו של בית הילדים בקיבוץ שבו חיה מכיתה ב' עד לימי התיכון.

תשומת הלב לצורת הצל ולהמרה של יחסי אדם-סביבה מתלת־מימד לדו־מימד, שבה ומגבה את קריאת פעולתה של נתן במונחים של מדיום הצילום. ברוח ההבנות המקובלות לגבי מיצג ותיעודו בצילום, בהחלט ייתכן שהתיעוד הצילומי שלפנינו אינו תנאי יסוד לקיומה, הגדרתה או מִשמועה של ההתרחשות – אולם התצלומים הם מעשה ידי אמנים, חבריה של נתן, שהוזמנו לצלמה. החבורה הצעירה הזאת, גם אם לא בחרה בצילום כמדיום אמנותי עצמאי ומובחן, היתה מוקפת תדיר בשאלות על צילום. יתרה מזו, בפסל ראש נתן סוחבת על ראשה מכשיר המשמש לראייה, גם אם אנחנו, מצדנו, איננו רואים את עין המתבוננת וגם אם אין זו אלא עין סמויה. ראשה של נתן נדמה אפוא למצלמה טלסקופית, מעין קאמרה אובסקורה (לשכה אפלה) שבתוכה נקלט דימוי רבוע כלשהו, חתוך, חסר, של הרחוב התל־אביבי. את הסמיכות בין עין לעדשה שמניחה התפיסה הרווחת לגבי הצילום, דוחקת כאן מטאפורה גופנית גסה – הראש הוסר והוחלף במבנה־ ראייה. אולי זה מה שמרתיע כל כך בתצלומים הללו של פסל ראש: לא צורת הצל, או הסימנים המובהקים של צלב או של T –  אלא התחושה שמישהי הולכת ברחוב, ראשה כרות, והיא מסתכלת בכולם ומאזינה לכולם, מבטה נמשך בחוזקה קדימה ואוזניה נמתחות לצדדים, כיחידת תיעוד המסתובבת חופשי ללא יעד, בעוד הסביבה העירונית החילונית, בדרכה לעבודה (כאילו אין מלחמה בפתח), נתונה לניטור מתמיד. גם צורתו של הפסל משרתת את היותו מבנה אל־אנושי שתכליתו כפולה: תצפית בלתי פוסקת על החוץ, ומחיקה של חתיכות משדה הראייה העירוני. המבניות החדה, המודרניסטית, היעילה לעילא, מטמיעה אותו לחלוטין בארכיטקטורה של הרחוב. הסקיצות של נתן לפני ביצוע המיצג מקנות ל"ריבועיות“ הזאת משנה תוקף. במקור נשקלה גם אופציה לפסל צינורי־מעוגל, והבחירה באפשרות המצולעת והקשה אומרת משהו על העדפתה של נתן למבנה מעשה ידי אדם, שנראה כאילו הוקצע ליצירת "פריימים“ לפי הקונוונציות של הצילום. הריבועיות נקשרת למבנה של הדירה ושל בנייני הדירות והגגות, לאבני השפה של הרחוב ולכיווני האוויר, וזאת בניגוד לאופציה המעוגלת, החקלאית, שעלתה תחילה במחשבה על צינורות השקיה בפרדסי גבעתיים. הריבועיות מצטלמת הרבה יותר טוב מלמעלה, כאשר נצמדים להשטחת הדמות האנושית (character) לאות (character)- פעולה סוריאליסטית מובהקת, המוכרת, למשל, מן האנקדוטות של קפקא או מן הקולאז'ים הדאדאיסטיים. הצורה הגלילית, המזוהה יותר עם הגפיים, אינה הולמת את הצורך בהשְטחת הגוף למבנה.

מתוך: נעם גל "מתוך פסל ראש, דגל, חלב: אפרת נתן בין מיצג לצילום", סיד וזפת, מוזיאון ישראל, 2016

זמן קצר לאחר הפעולה הציגה נתן את פסל ראש בבית האמנים בירושלים, כלוח קולאז' עם שישה תצלומים ולצדו האובייקט שהוחזק על ראשה, כעין שריד או שארית מן הפעולה הממשית ברחוב. כיום נותרו מן הפעולה ההיא של נתן רק אותם תצלומים ספורים, שצילם יאיר גרבוז מחלון הקומה השנייה של חדר המדרגות בתיאטרון הקאמרי (אז עדיין במשכנו הישן שבפינת הרחובות פרישמן/דיזנגוף), שהציג באותו ערב את יעקובי וליידנטל של חנוך לוין. ממרומי התיאטרון הרפרטוארי, שעל בימתו מגלמים השחקנים דמויות בדיוניות לפי טקסט דרמטי, תיעדה מצלמתו של גרבוז התרחשות אנטי־תיאטרלית להטריד, ללא במה, ללא טקסט, ללא שחקנים. המבט מלמעלה אינו מבטו של הקהל בתיאטרון. מלמעלה רואים קודם כל את סימן ה"פלוס“ או ה"טי“ הבהיר המרחף מעל הרחוב, ואת הצל שמטיל גופה של האמנית הנושאת את הסימן הכבד והמשמעותי הזה. כשה־T של נתן מצולם ליד ה־T של המלה Taxi ,הרשומה בסיד לבן על הכביש בפינת פרישמן, מתחדדת החריזה של פסל ראש עם סימני הפיסוק היומיומיים, החורצים בתנועה העירונית קווי עצירה, מקומות חניה, מעברי חצייה וערב־רב של הגבלות וחוקים אחרים. משמעותו הפוליטית הראשונה של המיצג נגזרת מהיותו תגובה מיידית למצעד הצבאי בירושלים, בעוד העיתונים נמלאים ברכות למדינה המשגשגת והחזקה וההנהגה רק מנפנפת מעליה חששות ממלחמה – חששות שמצדם מחוזקים על־ידי ידיעות שוליות יותר בעיתון, המגיעות מלבנון וממצרים. בתצלום אחר ששרד מן המיצג, הפעם בגובה העוברים־ושבים ברחוב, נראית נתן צועדת ליד לוח מודעות גלילי, שכמה מן המודעות שעליו מכריזות על טקסי יום הזיכרון, בעוד פסל הראש כמו מוחק חתיכה מלוח המודעות, חתיכה מראשו של עובר אורח, וכמובן גם את ראשה של הנושאת אותו. מנקודת המבט של תצלום זה, ראשה של נתן הופך לריבוע שחור פשוט, והמחיקה שהוא מבצע – בסמיכות לטקסיות הממלכתית של יום הזיכרון – נעשית הפגנה ממש של מין מת־מהלך בתל־אביב. קריאה כזו של פסל ראש נקשרת גם לצל שמטיל יציר הכלאיים הזה (חצי אשה חיה, חצי פסל דומם), צל של צלב הגורר רמיזות בדבר ההמרה המגדרית (מגבר לאשה) של הצלוב וההמרה הגיאוגרפית (מירושלים לתל־אביב) של דרך הייסורים בנשיאת הצלב. נתן מספרת שבאותו בוקר של מאי 1973 לא היה לה עניין רב במבט מלמעלה, אך בדיעבד היא מייחסת חשיבות לצל שהטיל גופה על האספלט והפיכתה לצלוב הקם לתחייה בזכות שמש הבוקר העולה ממזרח: "הייתי מודעת לפער בין האנכיות של הגוף לבין האופקיות של הארכיטקטורה“.

פסל ראש בשדה האמנות הישראלי של ראשית שנות ה־70 – עוד בטרם טבע גדעון עפרת את המונח "מיצג“ לרגל אירועי "מיצג 76 ”’בבית האמנים בתל־אביב – נפוצה ההתנסות ב"פרפורמנס“, ועימה גם העיסוק בשאלת התיעוד החזותי של הפעולה האמנותית החריגה הזאת. גם כאן נרשמו, זו לצד זה, התנגדות לתיעוד הפעולה האמנותית בת־החלוף ותלויית המקום והזמן, ואימוץ מושכל של המצלמה לתיעוד הפעולה – אם לתכלית אישושה והפצת דבר קיומה, ואם ליצירת רובד נוסף של פרפורמטיביות בצילום. בתווך ניצבת עבודתה המוקדמת של אפרת נתן, שהיתה בחלקה מופע מצולם בלית־ברירה, בחלקה פעולת־גוף המיועדת למצלמה בלי קהל, ובחלקה תיעוד של התרחשות בכלים צילומיים. לאחרונה חשפה באוזני נתן: "יש לי פוטופוביה; אני לא מצלמת כלום“. לדבריה, לה ולחבריה היה ברור כי אינם צלמים, ומכך נבעו פיתוח מרושל בכוונה של תצלומים, אי־השקעה בטיפול מוקפד בחומרים תיעודיים, ואותה חיבה מוכרת לתצלומים מטושטשים ובלתי מספקים מבחינה תיעודית ואמנותית. המעט המצוי כיום ברשותנו מאותם מופעים מהדהדים של נתן בראשית שנות ה־70, הוא פרי מצלמותיהם של אמנים כתמר גטר, דגנית ברסט או יאיר גרבוז, הידועים בעיסוקם המשמעותי בצילום ובעירובו של מדיום זה ביצירתם המושגית. בבוקר השמונה במאי 1973, למחרת מצעד צה"ל בירושלים לרגל יום העצמאות ה־25 למדינת ישראל, התהלכה אפרת נתן ברחוב דיזנגוף בתל־אביב כשעל ראשה פסל דיקט צבוע בצורת T חלולה כשראשה תחוב בצומת שבין קורת הרוחב לקורת האורך. אחר כך הסתובבה נתן כשפסל זה לראשה גם בבניין הסוכנות היהודית, ואז בכיכר מלכי ישראל, וגם במוזיאון תל־אביב. אחת המבקרות במוזיאון הפנתה את תשומת הלב של חברתה להתרחשות החריגה בקריאה ”!Look! a head sculpture!”, וכך נקבע שמה של עבודה חשובה זו. נתן הגדירה אותה אז, לצד שורה של עבודות נוספות מאותה תקופה, כ"פסל־פעולה“, תוך שיוכה לזרם הצעיר של המיצג ותפיסתו כמדיום שנולד מן הפיסול, ולא מן התיאטרון או מן המחול. נסיבות בחירתו של שם העבודה מעידות על מפגש בין פיסול לקהל ברוח "הפיסול החברתי“ מבית מדרשו של בויס, דהיינו – פיסול שנוצר לא בידי האמן בסטודיו אלא באינטראקציה בינו לבין הצופים בו, ורצוי שתהיה זו אינטראקציה חריגה, לא נורמלית, מערערת (Look! a head sculpture!).