"לחם על הגב"
1974
פעולה מצולמת
ב- 1977 צילמה עצמה אפרת נתן, מי שבגרה את "המדרשה" מספר שנים קודם לכן, כשהיא נראית מגבה, עירומה בפלג גופה העליון, עם כיכר לחם שחור הקשורה לחלק הגב הימיני. המראה מהגב, ביחד עם שיערה הקצרצר של האמנית ומכנסיה, שיווה לדמות זהות מגדרית אמביוולנטית, שתאמה את הלסביות שלה. פעם נוספת, אם כן, לחם הוא גוף בהקשר מיני, אף כי באיפוק מינימליסטי. כיכר הלחם הקשורה נראית כאיבר גוף מוזר – מעין החצנה של ריאה, ואולי כגידול שצמח על גופה, אולי תחליף לכנף. לא פחות מכן, כיכר הלחם כמו נישאת על גב האמנית כמשא או כתרמיל. בכל מקרה, הלחם הוא גוף והוא ממשות החיים. תפקידה המסורתי של האישה כאופת הלחם המשפחתי מקבל כאן תפנית באמצעות ניסוחו הכמו-סוריאליסטי של הלחם על הגב. האם הפנתה אפרת נתן גבה לתפקיד המסורתי של האישה? או, שמא, להפך, הציגה בפנינו מין מנשר חזותי של אישה לוחמת (וראו צילומה העצמי מ- 1974 עם "דגל המהפכה"), אחת הנושאת את מסר הקונקרטיות החומרית והארצית?
מתוך : גדעון עפרת, "לחם חיינו, לחם מותנו", המחסן של גדעון עפרת, 2010
"חולצת בצק"
1974
פעולה מצולמת
נתן מבצעת מהלך תיאטרלי שלם של לישת בצק, רידודו במערוך ולבסוף, עיצוב צורתו כחולצה ולבישתה על הגוף. מנקודת מבט חומרית אפרת נתן משלימה את הדיקטים של נחום טבת. כפי שאלה מכירים בפני השטח הישרים והקשיחים שלהם נשענים על הקיר, או מקבילים לרצפה, כך הבצק הרך והגמיש מבקש לו קימורים להיצמד אליהם. הבצק הוא חומר אורגני, מטאפורי לגוף בהיותו "כחומר ביד היוצר". טקס לבישת חולצת הבצק היא גם פרפראזה קומית על מיתוס האמן הבורא יש מאין, כשהאמן, הפעם הוא אישה כורעת ומתאמצת ללוש את גוש הבצק. הבצק אצל אפרת נתן מתחלף בחומרי יומיום: בחלב (במיצג של שפיכת החלב) ובלחם.
מתוך : גדעון עפרת, "לחם חיינו, לחם מותנו", המחסן של גדעון עפרת, 2010
בעבודה (המצולמת) "לחם על הגב" קשרה נתן לחם אחיד בחוט אל גבה העירום. גם כאן היא עוסקת בנושאים נשיים, החיבור בין עירום נשי (נושא אירוטי וציורי) לבין תפקידיה של האישה כמספקת צרכי יומיום בסיסיים (הדמות הנשית, נתן עצמה, לובשת מכנסי ג'ינס כחולים והיא עירומה רק בחלק גופה העליון). האישה הנושאת את הלחם על הגב, כמו תרמיל ונודדת איתו, נפשית לכל מקום. לישת הבצק ולבישת הלחם על הגב משלימות עניין מרכזי של נתן בעבודות אחרות שלה: הנושא הנוצרי. נתן צעדה ברחוב דיזנגוף עם צלב-קרטון על ראשה, העמידה צלבי-גופיות על גג ביתה (ב-1982) והיא רומזת, גם בעבודות המוקדמות של הלחם למימד הניסי שבסיפור חיי ישו – נס הלחם והדגים והאכלת הרעבים.
אפשר לדון ביצירתה של נתן כאמנות פוסט־קיבוצניקית, במובן זה שהיא מתמקדת באסתטיקה של המערכת (System), מגבשת מבחינה פיסולית את הפונקציונליזם של המנגנון, את האופן שבו הוא מעצב גוף פרטי, ולפיכך תודעה פרטית יכולה להתקיים בתחומו רק כסוד כמוס. אבל לצד המינימליזם הקשור באתוס הקיבוצי ("דת העבודה") שעליו כבר נכתב רבות בהקשר אליה ובכלל, ולצד אמנות־הגוף והמושגיות של שנות השבעים, שנתן היא מהמייצגות הבולטות שלהן, מעניין להיווכח גם בדומיננטיות של האיקונוגרפיה הנוצרית ביצירתה (חרמשו של מלאך המוות, ההשוואה בין בשר הגוף ולחם, דרך הייסורים, צליבות שונות, מושגים של גאולה, קדושה וחזרה, ועוד).
מתוך: גליה יהב, "להכיר את אפרת נתן מהגג ועד גולגולתא", הארץ 07.07.2016
… אפשר ללמוד מהעבודות בתערוכה על אופני הדיבור בשנות השבעים, על הבעיות הפוליטיות, על הסביבה האמנותית, וכמובן על הגוף האנושי שחרץ את הטעם האסתטי של קבוצת האמנים שבה מדובר. בולטות הבקשר זה עבודותיה של אפרת נתן, שיש בהן את הנאיביות המאפיינית את העיסוק בגוף המושגי באמנות, את השימוש בגוף, בחומרים אורגניים כמו כיכרות לחם ובצק, וכמובן את הטיפול במציאות מבעד לצילום. דווקא בגלל שאין לה מודעות פוליטית עמוקה, נתן מייצגת היטב את הרוח של שנות השבעים. ויש בעבודותיה דבר מה קסום, ניחוח של תקופה שספק אם אפשר בכלל לשחזר.
מתוך: ברוך בליך, "קומזיץ מושגי", העיר, 21.07.95