"נוקטורנו"

2005

מיצב

במיצב נוקטורנו מוצבת מיטה קטנה שנבלעת במרחב חשוך ורטוב, בעוד הדלת ושני החלונות שלפניה יוצרים דימוי מופשט של גוף. "זהו שר הלילה, המביט מן החוץ ופורש עם זרועותיו את שמיכת הלילה." (אפרת נתן).

על סף הכניסה לחדר ההמתנה של נוקטורנו, תכננה נתן להניח משטח לטבילת רגליים, דמוי מתקן חיטוי קיבוצי או אגן טבילה נוצרי. פרט זה, שלא הוצב בסופו של דבר, מתחבר לדימויים נוספים בתחביר של נתן המתאגדים לכלל איקונוגרפיה של ניקיון, חיטוי והלבנה.

"אפרת נתן מעלה חיזיון ליילי – נוקטורנו – העוסק במתח הנצבר בין נקודת- טבור המסמלת את  ה'אני' הילדי, לבין תחושת המרחב האינסופית המתעצמת בחסות החשיכה. "נראה שזוהי ה"אין-סופיות" שמפגישה בין שני סוגי המרחבים הללו – המרחב האינטימי ומרחב העולם. כשהבדידות האנושית מתעצמת – אזי שני המרחבים האין-סופיים הללו נוגעים זה בזה ונעשים זהים". כתב בשלאר (עמ' 203). ואכן החשיכה במיצב של אפרת נתן – כהה, סמיכה, חסרת גבולות – מתפשטת מסביב למיטת-תינוק בודדת, מכוסה בכילה, הניצבת במרכז, "צפה" על משטח מיימי שקוף, ומשתקפת בתוכו. סביבה מסתמנים בחשכה הריקה, מלבד הדימוי המשוכפל שלה-עצמה, רק גבעוליהם הדקים של קני-סוף. לא המרחב הריאלי הוא שנלכד בין ארבע קירות החדר במיצב של אפרת נתן – למרות שקיומו בנופיו הפתוחים של עמק בית-שאן בשנות ה-50, שנות ילדותה של נתן בקיבוץ כפר רופין, הוא עובדה גיאוגרפית; אלא החוויה הנפשית-פסיכולוגית של נוכחותו המקיפה, שפלשה אל-תוך המרחב המוגן של חדר הילדים, כשהיא "מעלימה" את קירות הבית ומציפה את החלל כולו. "האין-סופיות היא התנועה של האדם הדומם", ציין בשלאר והתכוון לכך שהדמיון וההזיה לבדם, ולא התנועה הפיזית במרחב, הם שמעוררים במעמקי הנפש את חווית האין-סוף. ההיבט הרומנטי או התיאולוגי המטעין את האין סוף בחוויית הנשגב הוא זר לעבודה של אפרת נתן: היא חוזרת אל זיכרון בית הילדים  כשהיא שרויה כולה במרחב החשוך, תחת כיפת השמים והכוכבים, "צפה" בתוך "אגם" שקט שהוא ספק "האגם הגווע" של פטר מירום וספק זיכרון מוקדם של סדיני-לילה רטובים. בזיכרון הפנימי שלה אין כל נקודות אחיזה ומגע היכולות לספק תחושת-גבול ומרגוע, ותחושת הבדידות הקיומית העלימה מן העין את הנוכחים האחרים בחדר, והותירה את המיטה לבדה, ללא נוכחותה הרועשת של הקבוצה. מעבר למציאות הפנימית הזו, מבעד לחלונות הרשת המפרידים בין שני העולמות, מתקיים עולם מואר ומסנוור, הפועל על-פי חוקים ברורים, ומייצג את החוק והסדר: חדר המתנה, שני ספסלים צמודים לקירות, זוג הורים המצפים לתנומת ילדם. בפתח החדר, במרכז הרצפה, נמצא "אגן החיטוי" –  מיכל מרובע המכיל נוזל-חיטוי, ומסמל את הכמיהה העמוקה (והבלתי-ניתנת להשגה) של תנועות אוטופיות ליצירת חברה נקייה מעוון, הממרקת ומטהרת עצמה ללא-הרף: איש לא יעבור בשעריה מבלי לטבול בו."

מתוך: טלי תמיר, 2014.

"'הכלורים והאמוניאקים', כתב רולאן בארת, בפרק על אבקות כביסה וחומרי ניקוי בספרו מיתולוגיות, "הם ללא כל ספק שליחיה של מעין אש טוטאלית, גואלת אך עיוורת.בהקשר הציוני, השְלטת ההיגיינה בתקופת טרום־המדינה נחקרה על־ידי ההיסטוריונית דפנה הירש במסגרת פרויקט התִרבות המערבי־קולוניאלי, שנועד לחשל את האוריינט. אפרת נתן לעומת זאת, במהלך אמנותי הנחלץ מן ההיסטורי וקרוב יותר ברוחו למטאפורה של בארת, מעמידה את פעולות הניקיון וההלבנה כעבודת־פולחן רפטטיבית הנקשרת בגאולה ובטהרה, כגלגול פואטי של התשוקה העילאית ליצור חברה מטוהרת וממורקת, ללא רבב."

מתוך: עבודות המירוק במרחב החשכה-הקוסמולוגיה הפרטית של אפרת נתן , 2016, טלי תמיר.

"במיצב נוקטורנו, במובנו כתמונה לילית, תמצתה נתן בדייקנות מצמררת את החוויה הראשונית של חשכה חסרת גבולות האופפת מיטת תינוק נעדר. קירות החלל הפנימי נעטפו באריג קטיפה שחור אטום, והרצפה נצבעה בשכבות רבות של לכה שחורה ליצירת מעמקי ברק ששיקפו בתוכם, כמו במי נהר, את מיטת התינוק הלבנה. אי־היכולת להכיל את המרחב הודגשה כפל־כפליים: הן בחשכה חסרת הגבולות שבחלל הפנימי, והן ביצירת מרחק בלתי ניתן לצמצום בין המבקרים היושבים ב'חדר ההמתנה', לבין מיטת התינוק הצפה בחלל, כשביניהם מפרידה מחיצה בת שלושה חלקים (טרפטיכון)."

מתוך: טלי תמיר, עבודות המירוק במרחב החשכה-הקוסמולוגיה הפרטית של אפרת נתן .

"חדר מואר להמתנה, לשמירה, לצפייה – להורים, לשומרים ולצופים. החדר הזה מסויד לבן, צר וסימטרי, מוגדר בקפדנות: מייד בכניסה – אגן חיטוי, ממול – דלת רשת נעולה ושני חלונות רשת צמודים לה, על התקרה במרכז נורה מלובנת, משני צידי החדר, צמודים לקירות, שני ספסלים. חדר חשוך לבידוד והחלמה, לשינה וחלימה. הדלת לחדר הזה נעולה, קטיפה שחורה על הקירות והתקרה מבטלת את גבולות המרחב, על הרצפה מראה, משקפת עצמים כמו בבריכות דגים שקטות וחלקות, בלילה, בטרם עלות השחר. מיטת תינוק שכילה תלויה מעליה וקני סוף משתקפים במראה (כמו במים).   המערך הזה מתבסס על זיכרונות ילדות מהקבוץ: הורים מחכים בחדר הסמוך שהילדים יירדמו, שומרת הלילה, חדר "איזולציה" לילדים חולים, דלתות וחלונות בבית הילדים, בריכות הדגים, מיטות רטובות, משה בתיבה  ותחושת המרחב שהייתה מתעצמת בלילות. היסוד האוטוביוגרפי משתקף בתבניות אמנותיות והקשרים שונים מתולדות האמנות. ממצרים העתיקה: המיטה על המים – סירת השמש במסע הלילה, הכילה – תיאור השמים כחופה, הספסלים משני צדי החדר- שומרי הפתח, שומרי הקבר, ואנלוגיה בין שינה למוות. מאמנות נוצרית: הדלת והחלונות – תבניות הצלב והטריפטיכון, אגן הטבילה – חיטוי והיטהרות, ההליכה על המים, התינוק בעריסה והאנשים שמביטים בו, האנשים שיושבים משני הצדדים. מארט-נובו: המיטה וקני הסוף המשתקפים במים מתקבלים במסגרת החלונות כמו תמונת ארט-נובו מסוגננת. ויש גם דיאלוג עם אמנות ישראלית עכשווית: עם המבט החוצה אל החושך של גיל מרקו שני ועם הבריכה השחורה של אורית אדר, עבודות שהוצגו בעבר בחלל של הלנה רובינשטיין."

מתוך: אפרת נתן, רשמים על העבודה, 2014