"עבודה על הגג"

1979

מיצב מצולם על גג בית משותף

כותרתו של המיצב 'עבודה על הגג' מרמזת על תפקודו בטווח שבין פעולת־גוף לבין עבודת אמנות שהיא אובייקט. הוא נערך על גג הבניין ברחוב שלמה המלך 91 שבו התגוררה אפרת נתן בתל־אביב, כעין תיאטרון של פריטי רדי־מייד שהשחקנים הראשיים בו היו גופיות ותקליטים, שכאן הופיעו לראשונה ביצירתה. בעבודה על הגג הוחלף גופה של האמנית בגופיות של ילדים ומבוגרים. נתן עצמה התחבאה בדירתה, שבה הפעילה פטיפון והשמיעה תקליט (33 סיבובים לדקה).

הגופיות הציגו וריאציות על פרקים שונים במחזור החיים: חבית חצויה כוסתה בשני חצאי גופייה, שקיבלו נפח ועמוד שדרה כפוף והונחו זה לצד זה כמו זוג, שניים שהם אחד, על כיסא הולבשה גופייה־יולדת שמבטנה הגיח תקליט, שש גופיות קטנות נקשרו כשישה תינוקות־ארנבים ששכבו צמודים זה לצד זה במסגרת, גופיות ילדים נצלבו בשורה על מגבים, שפנו כמקהלת מלאכים מערבה לכיוון ימה של תל־אביב, גופיית גבר נתלתה על צורת אומגה וכמו גלשה על כבל המשתלשל מאנטנה על הרצפה הונח חלון תלת־כנפי כשלוש בריכות, ואיתו גופייה מתוחה ושני תקליטים, האחד מעל הזכוכית במזרח והשני מתחת לזכוכית החלבית במערב לצד כל אלה – זוג, לידה, תינוקות, ילדים, גבר מבוגר, ושוב זוג ששוכב על הארץ – הוצב עמוד של מאות תקליטים שחורים שהונחו זה על גבי זה, גוש סתום ודחוס שכמו עלה והצטבר מתוך הים הצמיג והלילי של זפת הגג השכבה הדקה של סיד לבן יבש, שהתאמצה לכסות בקיץ את הזפת שנמשחה בחורף, היוותה מצע לאובייקטים הלבנים והשחורים, שייצגו מערך שלם של חיי אנוש. מן התקליט שהפעילה נתן עלו צליליה של קנטטה מס. 140 מאת באך: סולנים ומקהלה שרים אלגוריה, המעוררת את בנות ציון לקראת הגעתו של ישו החתן לירושלים. המיצב ננעל בחצות, בעלו ֹת הירח המלא של ערב פסח (שהוא גם ליל הסעודה האחרונה שבסופה הוסגר ישו לידי הרומאים), שבאותה שנה נפל בדיוק על התאריך הלועזי של יום הולדתה של נתן בהיכנסה לשנתה ה־33 (גיל צליבתו של ישו).

המיצב, כפי שצוין בהזמנה, נפתח לקהל בשעות קבועות בצהריים ובלילה, באור ובחושך. 14 בעשור שאחרי עבודה על הגג לא הציגה נתן עבודות חדשות, וחזרה ליצור ולהציג רק בראשית שנות ה־90.

שני דברים מרשימים במיוחד ברטרוספקטיבה של אפרת נתן במוזיאון ישראל. האחד הוא השחזור של המיצב "עבודה על הגג" מ-1979, שהוצג במקור על גג הבניין ברחוב שלמה המלך 91 בתל אביב, שבו גרה נתן. במרכז המיצב נשענים תשעה מגבי רצפה הפוכים על הקיר באלכסון, כקולבים שהם גם מתקני צליבה מאולתרים. תלויות עליהם גופיות לבנות, שיהפכו לסימן ההיכר של האמנית, יחזרו בצורות שונות בעבודותיה המאוחרות, יסמנו ויסמלו עניינים שונים (גבר, גופו של החלוץ, תכריכים, שרידי קדושים, בשר מעונה, חומר מתפורר, כתם עיוור, טוהר וקורבן, געגוע לתום, דגל לבן ועוד). מסביב מונחים שאר האלמנטים – חצי חבית שחורה ועליה גופייה שנפרמה לרוחבה לשני חצאים הפרושים כעור מתוח לייבוש. שלושה חלונות פרושים על הרצפה כטריפטיכון, מעין זכוכית גדולה שעליה מונחים תקליטים וגופייה החצויה לאורכה ונראית ככתם רורשך, חור־ראש גדול במרכזה. עמוד־טוטם העשוי מערימת תקליטים. קופסה ועליה "שפנפני" גופיות קשורות, הכתפיות בולטות כאוזניים. גופייה מולבשת על כיסא עץ. קערה ובה תקליט וגופייה סחוטה. בצד למעלה תלוי דחליל מוזר – גופייה על קולב בצורת אומגה ("החמצת הישועה"), מטילה צל על קיר המוזיאון. הפסקול הנלווה הוא הקנטטה מס' 140 מאת באך, הנשמעת מבעד לחלון צדדי קטן.

מעניין להיווכח כיצד תורגם מיצב הגג לחלל המוזיאלי, ועוד יותר מכך – להשוות בין תצלומי התיעוד של המקור לבין הביצוע הנוכחי. התצלומים מסוף שנות השבעים כוללים בלוני גז בפינת הגג, לכלוך בלתי ניתן לשחזור של הקירות, את מהומת החיווט (חוטי חשמל וכביסה) החותכת את השמים, את נוף התריסולים, דודי השמש והאנטנות שברקע. כל אלה, סממני חולין ואורבניות, נעלמו בהצבה המוזיאלית הכנסייתית והמקדשת, שבה נהפך הגג לגולגולתא (על הדרך עולות מחשבות משוות בין הגג הסגפני של נתן למיצב "הארץ" של סיגלית לנדאו מ-2002. וגם על הבדלי החושניות והאקספרסיה בין אמנות־הגוף, המיצג ותימת ההקרבה והגאולה ביצירתה של נתן לבין יצירתו המוקדמת של מוטי מזרחי).

מתוך: גליה יהב, "להכיר את אפרת נתן מהגג ועד גולגולתא", הארץ 07.07.2016

בעבודה על הגג הטעינה נתן את השגרה התל־אביבית של סיוד גגות בראשית הקיץ, ושל נקיון הבגדים בחדרי הכביסה שעל הגג, במשמעות פולחנית של טקסי הלבנה וטיהור. לצלילי קנטטה מס. 140 של באך, הקוראת לבתולות הקדושות להתכונן לקראת בואו הקרב של החתן המשיח, היא חזרה וסיידה את הגג בתנועה חזרתית עד להלבנתו המלאה, עד לכיסוי הזפת השחורה שהציצה בשוליים. שתי העבודות הללו, הקשורות בלבן כסמל של טוהר וניקיון פנימי, בוצעו ב"גבהים“: חלב – בראש גרם מדרגות המוביל מהקומה הראשונה לשנייה, תוך סימון ציר של נזילה מלמעלה למטה (בדומה לזרימת הירד); ועבודה על הגג – על גג חשוף של בית משותף ברחוב שלמה המלך בתל־אביב. הצופים "עלו אליו לרגל“ כאשר טיפסו במעלֶה המדרגות עד לנקודה העליונה תחת כיפת השמים, כדי לחזות באותות האלפא והאומגה המתנוססים במרום האנטנה, ובחזיון צליבה של גופיות לבנות על מגבים. "טהרה מביאה לידי קדושה“ (”godliness to next is Cleanliness").

חלב וסיד, כביסה ושטיפת רצפות, התמצו בדימוי המולבן של הגופייה. השימוש בגופיות לבנות אצל נתן ראשיתו בצליבתן על עמודי המגבים־צלבים והמשכו בהקפאתן מאחורי רשתות כפולות בשנות ה־90 .נתן בחרה בגופייה לבנה דווקא, ולא בגופיית העבודה הכחולה או האפורה; בלבן הנקי שנלבש אחרי רחצה (האדם האידיאי), לא בכחול־אפור המלוכלך וספוג הזיעה (האדם העמֵל). הגופיות הלבנות שלה, הכלואות בין רשתות, עברו גלגולים, הוטו על צדן, נגזרו, נקרעו ופוררו עד דק והפכו לדגלים מתנופפים ברוח. בעבודה החלון הגדול (2015), שנוצרה במיוחד לתערוכה במוזיאון ישראל, יצרה נתן חיזיון שמימי פנורמי, שבו – על רקע מעובה של קטיפה שחורה – מרחפים "פתיתים“ לבנים של גופיות מפוררות (כפי שקורה לאחר כביסות חוזרות ושימוש בחומרי ניקוי והלְבּנה), כאילו היו כוכבים זוהרים בשמים חשוכים, או אבק של גרמי שמים מתפוצצים הצונח ארצה לאטו. חלל קוסמי שמימי זה הוא האמבלמה האופטימלית למיתיזציה של המרחב החשוך בעבודתה של נתן. כשהביוגרפי והמרחבי מתמזגים למהות אחת, נשלמת במלואה הטרנספורמציה מגוף לקוסמולוגיה.

מתוך: טלי תמיר, "עבודת המירוק ומרחב החשיכה: הקוסמולוגיה הפרטית של אפרת נתן"

אמני "דלות החומר", מוסיפה בריטברג־סמל, דחו בהשראת לביא כל פאתוס ושאר סממנים דתיים, אולי משום שלא צמחו על מצע של תרבות עשירה ומבוססת ולא נחשפו באופן טבעי ליצירות מופת נוצריות.  אלא שבמקרה של נתן – וכך גם אצל מיכל נאמן, תמר גטר ומשה ניניו, אף הם תלמידים של רפי לביא – לא כך היה. משיחותי עם נתן עולה שבניגוד לדעה המקובלת על רפי לביא ומרותו, הוא היה מעודד את האמנים סביבו לפעול בכיוונים שונים משלו. אמני שנות ה־70 הצעירים הושפעו מאמנות הגוף – שנפוצה בשנות ה־60 וה־70 בארצות־הברית ובאירופה – ובייחוד מעבודותיו של יוזף בויס, שהיו שונות מאוד מזרמי שנות ה־50 שעליהם צמח לביא. מגמות חדשות אלו, שחלקן היה נטוע עמוק באיקונוגרפיה נוצרית, הוסיפו ותרמו לעניינם של האמנים הצעירים בתימות נוצריות. ביצירתם, "דלות החומר" באה לידי ביטוי בחומר (שימוש נרחב בחומרים דלים ובחפצים מן־המוכן) – ובטמפרטורה: בניגוד לפאתוס הרווי בטקסים שביצעו אמנים כמו בויס או הרמן ניטש, העיסוק הישראלי בפולחני הנצרו ּת ובסמליה החזותיים התאפיין בנימה אירונית ומחלנת. הבדל מהותי הורגש בין תכניו של לביא, שהיו חילוניים באופיים, לבין התכנים שהעסיקו, למשל, את מיכל נאמן (אחת מתלמידותיו), או את מוטי מזרחי (ממעגל המקורבים השני). אפרת נתן המשיכה אפוא את מורשתו של לביא מן הבחינה החומרית, אך פנתה בכיוון שונה לחלוטין מבחינה תוכנית ואיקונוגרפית.

במיצב עבודה על הגג, שיצרה נתן ב־1979 על גג הבית המשותף שבו התגוררה אז בתל־אביב, סימנה לראשונה את החיבור בין ערכי העבודה בחברה הקיבוצית־סוציאליסטית לבין רעיונות מרכזיים בתרבות המערב הנוצרית, דוגמת היטהרות הנפש והבטחת הגאולה.  נתן העמידה על הגג מגבים, גופיות ואובייקטים נוספים, בקומפוזיציות שונות. מבקרים שעלו אל הגג התקבלו בנגינת תקליט שהשמיע את קנטטה מס. 140 של באך. בדימוי המוּכּר ביותר מבין אלה שצולמו על הגג נראים שלושה מגבים לבושים בגופיות, שהאמצעי מביניהם גבוה מהשניים שלצדו , בקומפוזיציה המאזכרת את סצנת הצליבה של ישו ושני הגנבים. קומפוזיציה זו מוּכּרת הרי מציורים רבים מאז ימי־הביניים ואילך, וראו למשל ציורו הידוע של אנדריאה מנטנייה. המערך השלם יצר חיבור מזוקק בין הגופייה, כסמל של "דת העבודה" החלוצית (הגופיות היו של ילדים, שכבר בילדותם הוכשרו לחיי עבודה כבוגרים בקיבוץ), לבין ההקשר הנוצרי של הצליבה כקורבן אולטימטיבי למען הגאולה.

מתוך:  אמיתי מנדלסון, "גופ־יה: המטפחת של אפרת נתן", 2016